החלטה בתיק בפ"ת 2562-01-13

מבוא

1.      בפני בקשת המדינה לפסול רישיונו של המשיב על תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בהתאם לסעיף 64ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

2.      כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גרם מוות ברשלנות, אי האטה לפני מעבר חצייה ואי מתן זכות קדימה להולכת רגל בת 76 במעבר חציה.

הדין הנוהג

3.      סעיף   64 ב )א(לפקודת התעבורה תשכ"א 9149 קובע כדלקמן:

הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם , יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד  למתן פסק דין בענינו".

" בדברי ההסבר להצעת החוק הובהר כי מדובר בפסילה 'אוטומטית' אשר  מטרתה 'להביא לכך שנהג שהוגש נגדו כתב אישום בשל מעורבותו בתאונת דרכים שבה נהרג אדם , לא ימשיך לנהוג ולסכן בנהיגתו את הציבור אלא אם   כן ישתכנע בית המשפט שנהיגתו אינה מהווה סכנה לציבור " ) הצעת חוק k תיקון פקודת התעבורה מס' 79 (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים   שבה נהרג אדם) התשס " ז - 2007 , ה"ח 129). ראה בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) מיום 29/10/07.  

חזקה זו ניתנת לסתירה והנטל להפריכה מוטל על כתפי הנאשם.  בכדי לבחון האם  המשיב הצליח לסתור את חזקת המסוכנות העומדת נגדו   " על בית המשפט לבחון תחילה קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנהג בעבירה המיוחסת לו ; ואם מצא כי אלה קיימות , עליו לעבור ולבחון האם נהיגתו מסכנת את  הציבור . בגדר בחינה זו , יש לאזן בין שיקולי ההגנה על האינטרסים של הנהג הפוגע, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות , לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים (ראו ע " פ 3883/04 אבו סיביה נ ' מדינת ישראל , החלטה מיום 11/5/04 מפי השופטת פרוקצ'יה" בש"פ 8161/06 גבריאל נ ' מדינת ישראל מיום 7/11/06.

נסיבות התאונה

4.      התאונה ארעה ביום 7/9/12 בשעה 5:20 לערך בבוקר, בכביש 436 מכיוון צומת גבעונים לכיוון הכניסה לגבעת זאב (קדרון-מכבים). הרמזורים הבהבו צהוב, עדיין היה חשוך , תאורת רחוב פעלה אך יתכן שהיה ערפל קל. רכב המשיב נסע בנתיב הימני, במהירות שבין 50-60 קמ"ש, כאשר הולכת הרגל חצתה במעבר החצייה משמאל לימין, כיוון נסיעת המשיב. במרחק מה מאחורי המשיב, בנתיב שמשמאלו,  נסעה ניידת מג"ב עם שני שוטרים, אשר הבחינו בהולכת הרגל שחוצה המעבר חצייה בהליכה רגילה, הניידת האטה מהירותה הולכת הרגל חלפה והגיעה לנתיב הימני שם נפגעה על ידי רכב המשיב.

5.      טענת הסנגור המרכזית היא שלא הוכח כי בכיוון נסיעת המשיב היה שדה ראיה מספיק על מנת להבחין בהולכת הרגל ולעצור בטרם תיפגע, ובמלים אחרות, מדובר בתאונה בלתי נמנעת. מעבר לכך שטענה כזו מהווה העברת הנטל לנאשם, ומטבע הדברים, ראיות ההגנה אינן מצויות בשלב זה בתיק החקירה, הרי שעיון בראיות המאשימה המכילות  בין היתר דו"ח בוחן תנועה, שחזורים של שדה ראיה, בלימה ומקדם חיכוך, צילומים וכן עדויות המשיב ושני שוטרי מג"ב שהיו עדי ראיה, אני מגיעה למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.

קיומן של ראיות לכאורה

6.      קיימים מספר נתונים שיקשה על ההגנה לסתור, אשר מהווים בסיס לחישובים השונים שערך הבוחן ואשר כולם הביאו למסקנה כי המשיב איחר בתגובתו באופן משמעותי ובשל כך לא הבחין בהולכת הרגל ולא בלם אלא לאחר הפגיעה. 

7.      אין מחלוקת כי הולכת הרגל חצתה משמאל לימין. קיימות ראיות לכאורה לענין חצייתה על מעבר החצייה ולא "כמה מטרים לפני" כפי שטען המשיב בהודעתו. זאת אני למדה מעדויות שוטרי מג"ב, הממצאים בזירה ומסקנתו של הבוחן התואמת את שניהם.  אעיר כי גם אם הולכת הרגל חצתה מספר מטרים לפני מעבר החצייה, נוכח העובדה כי הספיקה לעבור 6.8 מ' משמאל לימין, היה על המשיב להספיק ולהבחין בה, במהירות נסיעתו ובשדה הראיה שהיה לו, לו אך היה מרוכז בנעשה בכביש ומגיב בהתאם. 

8.      הנתון העיקרי שמרע את מצבו של המשיב הוא  העובדה שהולכת הרגל חצתה משמאל לימן, שעה שהוא נוסע בנתיב הימני, משמע הכי רחוק ממנה, הוסף לכך את גילה המבוגר (76) המשפיע על קצב הליכתה (1 מ' לשניה, על פי מחקרים) וביחס למקום הפגיעה בה תגיע למסקנה כי היא  שהתה בכביש 6.8 שניות, עברה 6.8 מ' ורק אז נפגעה.  מדובר בפרק זמן ארוך במיוחד שאמור היה להספיק לנהג שדעתו אינה מוסחת מן הדרך ואשר אינו מאחר בתגובתו.

9.      לענין זמן התגובה הצפוי מנהג סביר וממוצע, הרי שלטובת הנאשם נלקח זמן תגובה כפול (במקום 0.75 שניות, 1.5 שנ') וזאת מתוך הנחה שמבוססת על מחקרים, לפיה יש להאריך את זמן התגובה פי שניים, מקום בו נהג סביר לא אמור לצפות לסכנה. בנסיבות המקרה שלפנינו - בשעה 05:20 בכביש בינעירוני,   לא מצופה למצוא הולך רגל גם לא במעבר חצייה, בניגוד למשל לשעות הבוקר והצהריים, בכביש עירוני, ליד מעברי חציה ובתי ספר.  על אף שהבוחן הכפיל את זמן התגובה, עדיין איחר הנאשם להגיב במספר שניות - תלוי במהירות נסיעתו.

10.  מהירות נסיעת המשיב - סך העדויות מלמדות כי מהירות נסיעתו של הנאשם עמדה בין 50-60 קמ"ש, זאת למדים מעדותו, מעדות שוטר המג"ב שציין את מהירות נסיעתו וכי שני הרכבים שמרו על מרחק קבוע ביניהם, מהעובדה שהולכת הרגל פגעה בחלקה הנמוך של השמשה הקדמית (מחקר באוסטרליה שהובא ע"י הבוחן) ומכך שכיסוי הראש שלה עף למרחק הנמוך מ-4 מ' (מרחק הטלה שמלמד על מהירות הנמוכה מ-60 קמ"ש).  אף על פי כן ביצע הבוחן שחזורים וחישובים גם על בסיס מהירות נסיעה של 70 קמ"ש ובנתוני הצבעה של המשיב שאינם נכונים ועדיין קיים  איחור בתגובתו  של 2.97 שניות שאלמלא כן היה מונע התאונה. 

11.  לענין מקדם החיכוך, נתון זה מסייע בחישוב מרחק העצירה הדרוש בכל מהירות וזמן תגובה. הבוחן ביצע שיחזורים עם מכשיר "וריקום" לפיו החיכוך בכביש המדובר הוא 0.845, אף על פי כן, לטובת המשיב נלקח מקדם חיכוך נמוך יותר של 0.6 וזאת מתוך התחשבות בטענה כי היה ערפל הגורם ללחות גבוהה יותר על גבי הכביש, המקטינה את החיכוך. מקדם חיכוך נמוך מביא למרחק עצירה גדול יותר ועדיין נמצא כי הנאשם יכול היה לעצור בטרם יפגע בהולכת הרגל, לו היה מגיב בזמן. עצירתה של ניידת מג"ב שנסעה באותם תנאי שטח ובמהירות דומה מחזקת אף היא מסקנה זו. 

12.  לענין שדה הראיה, הסנגור הצביע על מרחקים שונים הנקובים בשחזורים, גם אם ניקח את שדה הראיה הכי קצר שנמדד - 125 מ' ולא 135 מ' לפיהם בוצעו השחזורים והחישובים, עדיין לא יהא בכך כדי לצמצם את איחור התגובה של המשיב באופן שיוכרז עליו כמי שלא יכול היה להימנע מפגיעה בהולכת הרגל. הסנגור טען כי יש לאמץ את עדות השוטר שנהג כאמת מידה לשדה ראיה, אולם טענה זו שגויה מיסודה ואף לא מועילה למשיב. ראשית, שדה ראיה הוא נתון אובייקטיבי שנמדד בתנאי ראות דומים לאלו שהיו בעת התאונה ובמנותק מכל מהירות נסיעה או מתגובתו של נהג כזה או אחר. בנוסף, השוטר עצמו העיד כי היה עייף ולכן לא הבחין בהולכת הרגל, אלא לאחר שחברו שישב לידו הסב לתשומת ליבו. העובדה כי שוטר המג"ב לא פגע במנוחה, על אף שאיחר להבחין בה ועל אף שהיתה קרובה אליו, שהרי חצתה משמאל לימין והוא נסע בנתיב השמאלי, רק מחזקת את הציפייה הסבירה כי גם המשיב היה צריך להבחין בה ולו באיחור קל ועדיין להימנע מפגיעה בה.  יובהר כי שדה הראיה אינו מתייחס לראיה בקו ישר כי אם מלוא הגזרה משמאל - תחילת החצייה ועד לצד ימין. עוד מצאתי בחוו"ד כי שדה הראיה של המשיב אמור להיות טוב יותר מזה של השוטר בניידת, כיוון שהתאורה בצד ימין היתה נמוכה יותר ועל כן תרמה להגדלת שדה הראיה, מאשר בצד שמאל.